ההתחלה
לא היה לה שם.
רק אלגנטיות.
והיא תמיד בחרה באחרון.
היער הוליד זיווגים שלא ייאמנו.
המתירנות הייתה הכלל של החיים המשותפים, אבל עוד לא הפכה לפורמט, ואיש לא סימן באיזו שנה מדובר, כי הספרות הערביות עוד לא הגיעו.
ליצור המופלא הזה, שנע כמו חתולה, לא היה שם.
רק אלגנטיות.
צעד רך, מרופד.
שום יציבה קבועה.
רק סגנון.
שום צורת הוויה.
רק אצילות.
וכשהלכה, לא משנה מה המרחק, הפיצה ניחוח שמשך אליה כל מין.
הבשמים של ג׳ורג׳ו ארמאני עוד לא נמכרו.
הניחוח שלה בא מן ההורמונים שלה עצמה, שאין להם הגדרה.
כמו תזמורת של ממש התובעת את המגיע לה, אבל בלי כלי נגינה.
מי שניסה להתקרב אליה חשב שהוא רוצה להיות הראשון.
הוא מעולם לא הבין את הכלל.
היא תבחר רק באחרון.
בתקווה שהוא יהיה זה שיישאר.
כל מה שאינו נראה מסופר לעיתים רחוקות.
ובכל זאת, אנשים תמיד מנכסים אותו לעצמם.
הם קוראים לזה בדיון.
הם קוראים לזה נואר.
הם קוראים לזה דמיון.
כל דבר, ובלבד שלא יוכל לענות.
ובכל זאת, כל מה שאיש אינו מצפה לו חי במקום אחר.
בתוך פנטזיה.
בתוך ציפייה.
בתוך הזיכרון של מישהו אחר.
בתוך פעולה אפשרית.
והוא מתגלה רק דרך המילים.
זו המשימה שהפרויקט הזה בחר לעצמו.
לא להסביר.
להתבונן.
לזכור.
לשאול.
בידיעה שהוא לא הראשון.
לא הטוב ביותר.
רק התלמיד בשורה שלפני האחרונה.
ולעולם לא האחרון.
Ferdinando
היא עוד לא בחרה.